<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת ויקרא</h1>
<h2>דף טו:</h2>
דבר אל בני ישראל [ויקרא א']. הם יקרים וחביבים לפני הקב"ה, לפיכך מזכיר שמותן על כל דבור ומצוה. ועשרה נקראו יקרים תורה נבואה תבונה [וכו']. וצריך עיון כי בחביבים לא מנו ישראל. דבר אל בני ישראל. כיון שניתנה תורה פסקה נבואה מן האומות, וזהו שאמר הכתוב (שה"ש ג' ד') אחזתיו ולא ארפנו. וא"ת והלא בלעם. י"ל דלטובתן של ישראל נתנבא.
<h2>דף מח.</h2>
יקריב אותו [ויקרא א']. ללמד שכופין אותו יכול אפילו בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וכן אתה מוצא בגיטין נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובגמרא מס' ערכין פרק האומר משקל ידי עלי [כ"א ע"ב], דייקי מדלא תני עד שיגרש ותני עד שיאמר רוצה אני, מכאן שכופין אותו עד דמבטל כל מודעי. וקצת קשה אמאי לא דייק מרישא דעולה כן, שהרי [עיקר קרא] בעולה כתיב (עיקר). וכן נראה דלא שייך בעולה מודעי אלא בגט. ומכאן פסק דמותר להכריח אדם ע"י גוים עד שיתרצה לירד עמו לדין לדייני ישראל. וגם בגט כזה כשר [אם] אומר לו עשה מה שישראל אומר לך לעשות.
<h2>דף קכא:</h2>
לאמור [ויקרא א']. צא ואמור להם לישראל סדר עבודת כהנים וגם אתה למוד אותן, שהיה סבור משה שאין לו יותר לעסוק בתורה. ד"א אע"פ שנתנה להם התורה בסיני, לא נענשו עליה ישראל, עד שנתפרשה באהל מועד שנאמר מאהל מועד לאמור. וזהו שאמר הכתוב (שמות ל"ד ל"ד) ויצא ודבר אליהם. וכן נראה דקצת קשה א"כ אמאי נענשו על מעשה העגל. וכן נראה דיש לומר בלוחות שניות לא נענשו עד שנתפרשה להם לישראל באהל מועד, דהאי קרא ויצא ודבר וכו' לאחר העגל כתיב, ומיהו מן הדין נענשו על העגל. ד"א וידבר ד' אליו וגו' לאמור. ללמד שלא היה הדבור עם משה אלא בזכות ישראל. וכן הוא אומר (דברים ב' ט"ז) ויהי כאשר תמו וגו' וסמוך ליה וידבר ד' אלי לאמר, בגמ' אלי היה הדיבור.
